פס"ד בעניין תביעה כספית בין בנות זוג מאותו מין

1.         המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם לתובעת מחצית מזכויותיה של הנתבעת במגרש במושב שדמות דבורה, הידוע כמגרש מספר ..., חלק ... בגוש ... (להלן: "המגרש").

2.         רקע עובדתי

            התובעת והנתבעת חיו כבנות זוג במשך כארבע שנים, תחת קורת גג אחת - בתחילה בדירת הוריה של הנתבעת בנשר, ולאחר מכן בקרוואן סמוך לבית הורי הנתבעת.

            ביום 10.7.01 חתמו בנות הזוג על הסכם חיים משותפים, אשר נערך ע"י עו"ד עירא הדר (להלן: "ההסכם" או "ההסכם לחיים משותפים"). בנוסף, ובאותו מעמד חתמו בנות הזוג על צוואות הדדיות וייפוי כוח, האחת כלפי רעותה.

            הנתבעת הוגדרה כ"בת ממשיכה", במושב שדמות דבורה - בו מתגוררים הוריה, וככזו הוקנתה לה זכות לפתח ולבנות נחלה במושב. במסגרת זו, חתמו התובעת והנתבעת ביום 19.7.01 על "הסכם פיתוח" וכן על מסמכים נוספים מול מינהל מקרקעי ישראל, למימוש זכות זו. יצוין כי הסכם הפיתוח לא הוארך, ולפיכך בפועל פקע ביום 17.7.04.

            בראשית שנת 2002 נפרדו דרכיהן של התובעת והנתבעת. לאחר הפרידה חילקו בנות הזוג נכסים משותפים, לרבות מכונית וכספים, וכן הפרידו חשבון בנק משותף.

            במהלך השנים (מתחילת שנת 2002 ועד ספטמבר 2005 - המועד בו הוגשה התביעה) טוענת התובעת כי ניסתה להביא לחלוקה שווה של הזכויות במגרש, אולם עניין זה לא צלח - ומשכך נאלצה להגיש את התביעה דנן, אשר עניינה פירוק שיתוף. בהקשר זה יש לציין כי גם במהלך ההליך המשפטי נשלחו הצדדים לניסיון גישור ביחידת הסיוע והיחידה המשפטית, בבימ"ש זה - אשר גם הוא לא צלח.

            לנתבעת מספר טענות הגנה (אשר תפורטנה בהמשך), והעיקרית ביניהן היא כי מימון קניית הזכויות במגרש נעשה בעיקרו על ידי אביה של הנתבעת, ונרשם במשותף על שם בנות הזוג בתנאי שאביה של התובעת ישא בעלות בניית בית המגורים המשותף, על המגרש. 

3.         טענות התובעת

            לטענת התובעת הוכח כי קיים שיתוף בזכויות במגרש ממספר טעמים -

מערכת היחסים ההדוקה בין התובעת והנתבעת עצמן, וכן מערכת היחסים ההדוקה עם משפחת הנתבעת, במאובחן מיחסים מרוחקים עם משפחתה של התובעת;

קיומם של מסמכים אשר נחתמו בין הצדדים לבין מנהל מקרקעי ישראל;

קיומן של הצוואות ההדדיות וכן קיומו של הסכם החיים המשותפים במסגרתו מוצהרת במפורש כוונת הצדדים לבעלות משותפת בזכויות במגרש, כמו גם הצהרה מפורשת כי בנות הזוג מבקשות להיות בעלים משותפים של כל הרכוש אשר התקבל או יתקבל לידן קודם לחתימת ההסכם ולאחריו, לרבות רכוש אשר נתקבל במתנה או בירושה.

מבחינה משפטית טוענת התובעת כי גם אם ייקבע כי כל אחת ממשפחות המוצא של בנות הזוג תרמה כספים בשיעור שונה עבור רכישת הזכויות במגרש, אין בכך כדי לשלול את זכותה של התובעת במחצית הזכויות במגרש.

מוסיפה וטוענת התובעת כי טיב הזכויות אינו פוגע בשיתוף בין הצדדים ובזכותה של התובעת לפירוק שיתוף מאחר וזכויות התובעת במגרש לא קמו מכוח הסכם החיים המשותפים אלא עוד קודם לכן, במסגרת הבקשה למינהל מקרקעי ישראל, אשר אושרה על ידי המינהל והאגודה, ומכוח הסכם הפיתוח עצמו. ההסכם בין בנות הזוג מעגן ונותן משנה תוקף לשיתוף הכלכלי ביניהן, לרבות השיתוף בזכויות במגרש.

עוד טוענת התובעת כי נסתרה טענת הנתבעת כאילו הזכויות במגרש ניתנו לתובעת על תנאי, וכי טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת ההליכים המשפטיים. לראייה, באף לא אחד מהמסמכים הרבים אשר נערכו על ידי בנות הזוג, לפני או לאחר הפרידה, אין בנמצא התניה כלשהי באשר לזכויותיה של התובעת במגרש. זאת ועוד, במועד עריכת ההסכם צפו בנות הזוג מקרה של פקיעת יחסיהן - מחמת פרידה או מיתה, והתייחסו מפורשות למקרים אפשריים אלה. מכאן, כי כאשר רצו בנות הזוג לחרוג מהשיתוף ביניהן, למשל כאשר דובר במסגרת ההסכם על עתידם של ילדים משותפים, דאגו בנות הזוג כי נושא זה יוסדר.

לגרסת הנתבעת הוריה של התובעת היו אמורים לסייע לה, כשם שסייעו לאחיה. כפי שהעידו התובעת ואמה, הוריה נתנו לאחיה מתנה בסך של 100,000 ש"ח.  אין מחלוקת כי אמה של התובעת העבירה לה סך של 30,000 ש"ח כמתנה, ומסכום זה שילמו בנות הזוג את דמי ההיוון למינהל מקרקעי ישראל. לפיכך, גדר המחלוקת הוא - 70,000 ש"ח ובכל מקרה, וגם לגרסת הנתבעת אביה שילם סכום הגבוה מזה באופן משמעותי. מכאן, הרי שאין ממש בטענת הנתבעת שכן אף אם היו הורי התובעת היו מסייעים לבנות הזוג כשם שסייעו לאחי התובעת, הפער בין העזרה הכספית מצד משפחות המוצא היה נותר בעינו.

טענות נוספות מטעמה של התובעת הינן כי בתצהיר הנתבעת נפלו פגמים המצדיקים את פסילתו; וכן כי הנתבעת נמנעה מלהביא ראיות המצויות בחזקתה - כגון תצהיר ועדות מאת אביה, אשר הוא זה שכנטען שילם את מירב הכספים, ומסמכים התומכים בביצוע התשלומים; וכן כי עדות אמה של הנתבעת הינה עדות שמיעה, מאחר ועל פי עדותה, היא לא היתה מעורבת בעריכת ההסכם והצוואות, וידעה על חתימת ההסכם בדיעבד.

לבסוף, טוענת התובעת כי לבימ"ש זה סמכות להורות על פירוק שיתוף אף בזכויות דנן, למרות שתוקפו של הסכם הפיתוח פג - מאחר וכאמור בכתב ההגנה מטעם מינהל מקרקעי ישראל, מדיניות המינהל הינה להאריך הסכמי פיתוח אשר פג תוקפם. על פי נהלי מינהל מקרקעי ישראל, אם חלפו עד 10 שנים ממועד חתימת הסכם הפיתוח, יוארך הסכם הפיתוח בסמכות מנהל המחוז.